נוכחים-נפקדים

מס צפיות:  782
נושא: מעמד עובד הוראה
תאריך: 6/02/2013 15:24:02

"יש לך - תן. קשה? אני יודע. אבל תן בכל זאת. ללא תרעומת. מכל הלב. זה חשוב. ניסיון - ומי יודע? אולי בשורת הימים שיגיעו, כאשר ישתנה האדם והוא ייהנה יותר לתת מאשר לאגור. פשוט לא יהיה מסוגל לנהוג אחרת. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו" (יאנוש קורצ'אק)

במובנים רבים החינוך מבטא, כמעט בדרך טהורה, פעולה של נתינה והענקה. חינוך הוא המקום שבו היד הקפוצה של בעלי מקצוע אחרים נפתחת ומבקשת לשחרר את מה שהיא אוצרת בתוכה. חינוך הוא ניסיון להגשים חלום. אבל יותר מכך, חינוך הוא בחירה מרצון של האדם הפרטי לשנות את מה שנתפס בעיניו כסדר החברתי הקלוקל.

ולמרות זאת מערכת החינוך, כפי שמרבים לקונן עליה בצדק רב, היא עצמה חולה בתחלואים רבים. אך נדמה, כי בין שלל הטענות שמטיחים לעברה, שאלת הנוכחות של המורים בדרך כלל אינה נשמעת, לא ממבקריה החיצוניים וּודאי לא ממי שמשתתפים בעיצובה. וכדי להבין במה הדברים אמורים, מוטב להתחיל בשורש הבעיה ובתפיסה שמחוללת אותה. בתפיסה ה'קורבנית' של המקצוע, כפי שמחזיקים בה לא מעט מן המורים.

באופן טבעי, כל (או מרבית) המורים נוהגים 'לשחרר קיטור' ולקטר על מגוון הבעיות שבהן הם נתקלים: על רמת התלמידים, על תוכניות הלימודים, על תנאי ההעסקה, על השחיקה ואפיסת הכוחות, על החידלון ביכולת לשנות או להשפיע, על היחס המשפיל, על מובילי המערכת, על השכר ובכלל על המקצוע. ייתכן שזוהי נטייה אנושית רגילה. ייתכן שהיא אפילו מנגנון משחרר מרגיע. ואולם חלק ניכר מן המורים לוקחים את זה צעד קדימה ומייצרים אווירת נרגנות איומה בחדרי המורים, אווירה שמתפשטת וממלאת לאורך היום את חלל העשייה. ככל הנראה, אותם מורים תופסים עצמם כקורבנות. קורבנותיה של השיטה. והשיטה, כידוע, היא בין היתר שם כולל לכל מה שאינו קשור בהם.

כמה אירוני, אך תפיסת המורה כקורבן מלעיגה את רעיון הבחירה החופשית של המורה לשנות ולהשפיע על הסדר הקיים. אך לא פחות מכך - תפיסה זו גורמת, כאמור, לתופעה בעייתית אחרת. היא מקבעת דפוסי התנהגות עגומים הנוגעים לנוכחותם של המורים. 


במקום להגדיר הגדרה מילונית את המושג נוכחות, בין שהיא פיזית ובין שהיא ערטילאית, נסתפק, על דרך הניגוד, בהגדרה אחרת. נוכחות היא היפוכה של היעדרות. ואם להיתלות באילן (ספרותי) גדול, אזי נצטט בהקשר זה את המחזאי הצרפתי ז'רום טוזאלן, שכתב במחזה שלו "הנוסע הסמוי" ש"קיימת נוכחות מכאיבה יותר מהיעדרות".

הנוכחות של המורים במרחב הבית ספרי מתבטאת, לפחות אמורה להתבטא, ברמה התיאורטית, במישורים רבים: בתוך חדר המורים, בכיתות, בשיח החינוכי-ערכי המתנהל בין כתליו, בסיורים מחוצה לו, בצוק העתים ולעתים בעתות שמחה הפוקדים את התלמידים, בישיבות ובמועצות פדגוגיות, בשיחות בינאישיות ומקצועיות שאמורות להתקיים בין גורמים שונים במערכת וכך הלאה. בפרפראזה על מושג 'הקהילה המדומיינת' בשיח הלאומי, אפשר לומר כי במבט מבפנים במקומות לא מעטים מצטיירת 'נוכחות מדומיינת' של מורים.

נציין לדוגמה את הרפורמה עוז לתמורה, שחוללה מהפך במבנה העבודה של המורים. בין שמסכימים לה ובין שמוצאים בה פגמים, לכאורה מצופה (ואף מוסכם על בסיס חוזה) שהמורים יהיו נוכחים נוכחות פיזית בבית הספר. נוכחות ממוצעת של שמונה שעות יומיות. בלי להתייחס לחשיבות רבת הערך של מפגש (נוכחות) ארוך ואינטנסיבי, יומיומי, בין מורים שונים מתחומי הדעת השונים, הן להעמקת ההיכרות בקהילת בית הספר הן לחילופי רעיונות מקצועיים, ובלי להתייחס ליתרונות הגלומים בנוכחות כזאת עבור התלמידים - הדיון כאן מסתכם בנוכחות פיזית פשוטה. ואולם ראו זה פלא, בבתי ספר לא מעטים חדרי המורים כמעט ריקים מאדם בשעות הקצה. כאילו יד נעלמה מחתימה להם כרטיס והשעות מתמלאות מתוך עצמן. במקרים אחרים (שבהם הרפורמה טרם הופעלה) המורים נעדרים מיד עם (או גם לפני) הישמע הצלצול הגואל. לא מן הנמנע ש 'השיח הקורבני' מעודד בריחה זו.

דבר דומה מתרחש בישיבות ומועצות מקצועיות למיניהן. "מה אני צריך לבוא להשתלמות שלא מתגמלים עליה?" שאל חבר למקצוע שהחליט להיות נפקד. ההתפתחות האישית, פוטנציאל הגילוי של משהו שהוא לא ידע, האפשרות שהוא ייכנס לכיתה עם בשורה חדשה - כל אלה נעלמו כלא היו אל מול ניהול החשבונות הפשוט.

דוגמה כאובה אחרת קשורה בליווי סיורים. מי אינו מכיר את תופעת התחנונים לקראת יציאה לסיור חוץ-בית-ספרי. המערכת נזקקת למורים מלווים, הן כמשגיחים הן ככוח עזר, אך היענותם של מורים רבים נשללת על הסף. הם אינם רואים בנוכחות הבלתי אמצעית המתקיימת מחוץ לבית הספר עם התלמידים ערך שלא יסולא בפז. או פשוט חשיבות חינוכית-ערכית לעצם הליווי. גם כאן לתפיסה הקורבנית של המורים יש אחיזה עמוקה: תגמול לא הולם, חוסר עניין בסיור שכבר היו בו בעבר, קושי להתמודד עם בעיות משמעת של הילדים, ביקורת על טיב ההדרכה או אופי הסיור.

בהקשר זה זכורה לי, למשל, התלהמות של מורה שסירבה לצאת עם תלמידיה לסיור בחברון. היא שכחה כי, במקור, תפקיד הדרכת הטיולים הוטל על המורים, אך משלא נמצאו חלוצים שייקחו על עצמם את ה'תיק' הכבד ויובילו את תלמידיהם - התפקיד הופרט לחברות שלא תמיד הן איכותיות בהכשרתן החינוכית. אותה מורה לא הביאה בחשבון את האפשרות להיות נוכחת בסיור ולקחת את מושכות ההדרכה לידיה, או לחלופין להנכיח בשיעורי החינוך שלה תמונת עולם פוליטית מורכבת, שהייתה כה חשובה עבורה. 


באופן דומה מיטשטשת נוכחותו החיונית של שיח פדגוגי מקצועי בתוך (ובין) צוותי המורים, שעליהם ממונים רכזי המקצועות השונים. דמותם המקצועית והאישית של רכזי המקצוע היא, אולי, מן החשובות בבתי הספר היום. תפקידם לשמש מודל לפדגוגיה מקצועית, להפרות את הצוות בשיח רעיונות, לתעל את השחיקה לעשייה יצירתית. ואולם גם בתחום זה רבים מהם, כמו רבים מן המורים, נופלים לפח הטענות השחוק של זכאות לבגרות וסטטיסטיקה של ציונים. מצאת החמה עד צאת הנשמה - עוסקים כולם במספרים. התוצאה ברורה: נוכחותו של שיח מעורר השראה, כזה שעשוי להעצים את המערכת, לרבות את המורים - נפקדת כלא הייתה.

הדוגמאות שהובאו מייצגות בעיה כללית רחבה, שמתבטאת בשיח נרגן של מורים אשר מאשימים את 'השיטה' והרואים עצמם כמי ש 'נדפקו' או 'נדפקים' על ידי כולם (משרד החינוך, ארגון המורים, התלמידים, הנהלות בתי הספר, תוכניות הלימודים, הבגרויות). לולי השפעותיו ההרסניות היה שיח זה דומה לשיחות חולין שמתקיימות במקומות עבודה אחרים. ואולם במערכת החינוך הוא שואב אליו גם את יתרת הכוחות המבקשים ליצור, לעשות, ליזום, לשנות, לחשוב מחוץ לקופסה. או בקיצור לחנך. ולא פחות מכך, הוא שולח גרורותיו לנוכחות (נפקדות) של המורים.

חשוב לזכור כי כולנו, המורים, מצויים באותה סירה, שלעתים שטה בבטחה, ופעמים אחרות עולה על שרטונים או מנווטת כשיכורה. כולנו 'קורבנותיה' של השיטה. מי יותר ומי פחות. אבל אין לנו פריווילגיה לקונן תמידית על המצב. תפקידנו לחשוב באופן חיובי, לזכור את החלום שבשמו הגענו למקצוע החינוך, ואת הסיבה שבגללה בחרנו בו מכל המקצועות.

כתבות נוספות

ארגון המורים העל יסודיים
עבור לתוכן העמוד